פסק-דין בתיק ע"א 2053/08

השופט משה רביד

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט א' דראל) בת"א 1468/05, אשר ניתן ביום 9.12.2007 (להלן - "הערכאה הדיונית").

2.         המערער, המוסד לביטוח לאומי, הגיש תביעת שיבוב נגד המשיבות בגין קצבת נכות מעבודה ששילם וישלם לנפגע בתאונת דרכים (להלן - "הנפגע"), אשר היא גם תאונת עבודה, בסך של 1,685,270.95 ש"ח. לטענת המערער, הוא זכאי להשבה של תגמולים אלה מהמשיבות, חברות הביטוח, מכוח ההסכם רב השנים אשר נחתם בין המערער לבין המשיבות (להלן - "ההסכם"), בשיעור של 55% מהסכום האמור, דהיינו, סך של 926,899.02 ש"ח. המשיבות שילמו למערער, לאחר קבלת דרישתו, סך של 278,070 ש"ח. לפיכך, תביעת המערער היא לחייב את המשיבות לשלם את היתרה בצירוף הריבית ההסכמית בגין האיחור בתשלום.

3.         המחלוקת העיקרית שנפלה בין המערער לבין המשיבות בערכאה הדיונית היא בשאלה האם יש קשר סיבתי בין אחוזי הנכות אשר נקבעו לנפגע בוועדות הרפואיות של המערער לבין תאונת הדרכים.

4.         הנפגע נבדק על ידי ועדה רפואית של המערער ביום 30.8.1998 ונקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 100% עד ליום 31.12.1998. ביום 19.1.1999 נבדק הנפגע שוב על ידי ועדה רפואית, אשר האריכה את תקופת הנכות הזמנית עד ליום 30.6.2000, לאחר שעיינה במכתבם של דר' עופר אגיד ודר' אלי אשכנזי ובמסמכים רפואיים נוספים. הנפגע התייצב שוב בפני ועדה רפואית ביום 26.6.2000. הפוסק שישב בוועדה הרפואית עיין במכתב עדכני מיום 21.6.2000 של דר' בונה ודר' אגיד מהמחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "הדסה", ובמסמכים רפואיים נוספים, ביניהם מסמכים רפואיים נוספים שכתב דר' אגיד. בעקבות כך פסקה הוועדה הרפואית לנפגע 100% נכות פסיכיאטרית צמיתה. הנפגע גם הופנה להערכה נוירופסיכולוגית שנערכה על ידי דר' זלוטוגורסקי, אשר מצא ירידה בתפקודי הנפגע על רקע נפשי. באף אחד מהמסמכים הרפואיים אשר עמדו בפני הוועדה הרפואית, אין מוזכרים אירועים נוספים שאירעו לנפגע ואשר עלו על המדוכה בדיון בבית המשפט המחוזי, במסגרת תביעתו של הנפגע לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפלת"ד") בת"א (מחוזי י-ם) 2457/00 א' מ' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן - "תביעת הנפגע").  

5.         בפסק דין שניתן בתביעת הנפגע קבע כבוד השופט מ' גל, כי קביעת המערער דרגת נכות הנפגע נסתרה בחוות דעת המומחים שמונו מטעם בית המשפט (סיפא הוראת סעיף 6ב לחוק הפלת"ד). לפיכך קבע בית המשפט, כי נכותו הרפואית של התובע בתחום הפסיכיאטרי הינה בשיעור של 70% בלבד, וכי מתוכה יש לזקוף לחובת תאונת הדרכים 40%.

            בדיון בבית המשפט המחוזי בתביעת הנפגע, התברר כי הנפגע נפגע כשבועיים לפני התאונה משפיכת חומצה במלתחות הנשים בבריכה שבה עבד. הנפגע שאף כלור וטופל בחדר מיון בבית החולים "שערי צדק". בשל אירוע זה זומן הנפגע לבירור משמעתי הואיל ופעל בניגוד לנהלים. בנוסף, התקיימה במקום עבודתו של הנפגע חקירה בחודש ינואר 1998, שבמסגרתה הועלו חשדות לשימוש בלתי חוקי בכרטיסי אורח חד-פעמיים, וחשדות אלה הופנו גם כלפי הנפגע. בית המשפט מינה שני מומחים לקבוע את נכותו הנפשית של הנפגע: דר' רמונה דורסט ודר' אהרונסון. דר' רמונה דורסט קבעה, כי בשקלול אחוזי הנכות הנפשית הצמיתה של הנפגע יש להתחשב גם בשני האירועים האמורים. דר' דורסט קבעה כי נכותו הנפשית הכוללת של הנפגע היא בשיעור 60%-50%. מנכות זו זקפה המומחית 30% לחובת תאונת הדרכים. המומחה הנוסף, דר' אהרונסון, קבע בחוות דעתו המאוחרת כי נכותו הנפשית של הנפגע היא בשיעור של 70%. לדר' אהרונסון היו ספקות בשאלה אם ניתן לייחס נכות זו לתאונת הדרכים, אך על מנת לאשר או לשלול את חשדו כי מדובר בהתחלות, קבע כי על הנפגע לעבור הסתכלות וטיפול במסגרת אישפוזית, בנפרד מאשתו. הנפגע סירב לעבור הסתכלות.

כאמור, בית המשפט המחוזי (כב' השופט גל) קבע, כי נכותו הרפואית של הנפגע בתחום הפסיכיאטרי הינה בשיעור של 70%, וכי מתוכה יש לזקוף לחובת תאונת הדרכים נכות צמיתה בשיעור של 40% בלבד. מסקנתו של בית המשפט בתביעת הנפגע תומכת בעמדת המשיבות, שטענו, כי מכוח סעיף 6ב לחוק הפלת"ד, עלה בידן לסתור את קביעתו של המערער, לפיה נכותו הנפשית של הנפגע בגין התאונה היא בשיעור של 100%.

פסק דין הערכאה הדיונית

6.         בתביעת המערער נגד המשיבות לשיפוי בגין תשלום גמלאות לנפגע, פסקה הערכאה הדיונית כי לקביעות הוועדות הרפואיות של המערער באשר לנכותו הרפואית-הנפשית של הנפגע יש מעמד עדיף. יחד עם זאת, קבעה הערכאה הדיונית כי ייתכנו מקרים חריגים, כמו בנסיבות המקרה דנן, בהם קביעת הוועדה הרפואית של המערער תיסוג, כאשר לתובע עבר רפואי או נכויות רפואיות, אשר כולן או חלקן, נקשרות לאירוע או למחלה אחרים, שאז יישקל המעמד המחייב של קביעת הוועדה הרפואית של המערער. הערכה הדיונית הדגישה, כי כאשר "התיעוד זועק את העדרו של קשר סיבתי ו'הדיון' בחוות-דעת רופאי התובע [המערער] מסתכם באזכור קיומה של תאונת דרכים וקביעת נכות על בסיס אזכור מקרי מעין זה, יש לחרוג מהכלל הנזכר". מסקנה זו יסודה בחובת תום הלב המוגברת המוטלת על המערער.

במקרה זה קבעה הערכאה הדיונית, כי אין די בכך שדר' דורסט ודר' אהרונסון הגיעו למסקנות אחרות ממסקנות רופאי המערער, בכדי לשלול את המעמד שיש להעניק לקביעות הוועדות הרפואיות של המערער ביחס לגובה הנכות. לפיכך, אימצה הערכאה הדיונית את עמדת המערער כי לנפגע נכות פסיכיאטרית בשיעור של 100%. יחד עם זאת, הוסיף בית המשפט וקבע, כי בכל הנוגע לקביעת הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה, הונחה בפניו תשתית ראייתית ורפואית המצביעה על כך, כי קביעתם של המומחים הרפואיים מטעם המערער לקויה, וכי היו לפחות שני אירועים נוספים, הסמוכים לתאונה, אשר היה בהם להשליך על מצבו הרפואי של הנפגע, מבלי שרופאי המערער היו מודעים להם או ייחסו להם משקל.

בנסיבות אלה סברה הערכאה הדיונית, כי הדרישה לקיום קשר סיבתי בין תשלום קצבאות לבין התאונה ועקרון חובת תום הלב, מורים על שלילת המעמד המחייב של קביעות הוועדות הרפואית של המערער לעניין הקשר הסיבתי בין הנכות שנקבעה לבין תאונת הדרכים מושא התביעה שנדונה בתביעת הנפגע. עקרון תום הלב מחייב את המערער שלא להתעלם מקיומם של אירועים נוספים, כאשר דבר  קיומם מובא לידיעתו ואל לו להימנע מנקיטת הפעולות הנדרשות כדי לבחון אם יש מקום לתשלום מלוא הגמלאות לנפגע. לסיכום, הערכאה הדיונית הגיעה למסקנה כי יש לייחס לחובת התאונה 4/7 מהנכות הרפואית שנקבעה לנפגע בתביעת הנפגע.

7.         הערכאה הדיונית דחתה טענה נוספת של המערער, לפיה קם השתק שיפוטי לחובת המשיבות. טענה זו נסמכת על חוות דעת אקטוארית שהגישו המשיבות בתביעת הנפגע, וטענת בא-כוח המשיבות שם, כי יש לנכות את מלוא הגמלאות ששילם או ישלם המערער לנפגע. בית המשפט דחה את טענת המערער בנימוק, כי מדברי בא-כוחן של המשיבות באותו דיון, לא עלתה הטענה כי יש לנכות בכל מקרה את מלוא סכום הגמלאות. בנוסף, פסק הדין בתביעת הנפגע קובע את סכום הפיצויים, מפרט את הסכומים ששולמו לנפגע על ידי המערער ואת אלה שהיו אמורים להיות משולמים לו. בית המשפט (כב' השופט גל) הוסיף, כי הואיל והתגמולים שקיבל הנפגע מהמערער עולים בשיעור ניכר על סכומי הפיצויים, זכאי הנפגע לפיצוי בשיעור 25% מגובה הנזק. לאור זאת, אין לראות את המשיבות כמי שניכו את מלוא הגמלאות ששילם המערער.

8.         הערכאה הדיונית גם דחתה את הטענה, כי יש לחייב את המשיבות בריבית ההסכמית. מעיון בפרוטוקולים ובבקשות שהוגשו לתיק של הערכאה דלמטה, עולה, כי המערער הוא שפנה ביום 14.7.2005 לבית המשפט, וביקש כי המועד להגשת בקשת רשות להתגונן יוארך, שכן ההליך המשפטי המתנהל בתביעת הנפגע עומד בפני סיום, והצדדים "סבורים בהסכמה" כי ההמתנה תייתר ההתדיינות הנוספת. המערער הגיש בקשות נוספות להארכת המועד להגשת הבקשה לרשות להגן בימים 4.6.2006, 27.9.2006 ו- 1.1.2007. רק ביום 11.6.2007 פנה המערער לערכאה הדיונית וביקש לקבוע ישיבת קדם משפט. בישיבה זו התייצבה רק באת-כוח המערער וביקשה לקבוע את התיק לסיכומים. המשיבות ביקשו להמתין ולא לקבוע מועד עד למתן פסק דין בתביעת הנפגע. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט, כי יש לקבל את עמדת המשיבות באופן חלקי, דהיינו לעצור את מרוץ הריבית ההסכמית מיום 14.7.2005 ועד ליום 24.6.2007, שבו נקבע המועד לשמיעת הסיכומים. באשר לתקופה שקדמה לכך, החל מיום 24.7.2003 ועד ליום 14.7.2005 נקבע, כי יש לחייב את המשיבות לשלם למערער את הריבית ההסכמית, ולתקופה מיום 14.7.2005 ועד ליום 24.6.2007 ישלמו המשיבות הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מיום 24.6.2007 ועד התשלום בפועל תשולם הריבית ההסכמית.

הערעור

9.         לפנינו ערעור של המערער על שלוש קביעות אלה של הערכאה הדיונית. לטענת המערער לא היה מקום לדחות את קביעת הוועדות הרפואיות באשר לקשר הסיבתי בין נכותו הרפואית של הנפגע ושיעורה לבין התאונה, אשר בגינה משלם לו המערער קצבת נכות מעבודה. באת-כוח המערער, עו"ד עדנה אוריון, מסתמכת בעניין זה על הוראת סעיף 3 להסכם. עוד טענה באת-כוח המערער, כי אם תידחה טענה זו יש לקבוע כי המשיבות מנועות ומושתקות מלטעון נגד קביעות הוועדות הרפואיות של המערער, משום שבתביעת הנפגע הן ביקשו לנכות את מלוא סכום הגמלאות אשר שילם או משלם המערער ובית המשפט שם אישר קביעה זו. עוד מלינה באת-כוח המערער על כך שבית משפט קמא לא פסק את מלוא סכום הריבית ההסכמית לכל התקופה שבה לא שולמה יתרת הסכום המגיע למערער מהמשיבות, שכן על פי ההסכם יש לפסוק ריבית על איחור של כל תשלום בתום 45 יום מיום דרישת התשלום.

10.       בא-כוח המשיבות, עו"ד אריה כרמלי, ביקש לדחות את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו המפורטים בעיקרי הטיעון שהגיש לתיק בית המשפט.

דיון

11.       לאחר שקראנו את טענות באי-כוח הצדדים בעיקרי הטיעון, אנו סבורים כי יש לקבל את ערעורו של המערער בחלקו. נבאר עמדתנו:

הוראת סעיף 3 להסכם קובעת כדלקמן: